<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי מזכירין גבורות גשמים, לפי שיורדין בגבורה, דילפינ' חקר חקר מברייתו שלעולם, כדאמרי' בגמ', לכך נאמ' בהן גבורה, ומאי תנא דקתני מאימתי, התם קאי, דתנן בראש השנה [ט"ז ע"א] ובחג נידונין על המים, וקאמ' מאימתי מזכירין גבורות, מיום טוב הראשון, ויליף מד' מינין שבלולב, מה ד' מינין שבלולב אינן באין אלא לרצות על המים, ומצוותן ביום ראשון, ודווק' ביום. אף משיב הרוח ומוריד הגשם דלרצות הוא בא, מזכיר ביום ראשון וביום. מיום טוב האחרון לפי שהגשמים סימן קללה בחג, אינו מזכיר כל החג. לעולם יהא מזכיר, אפי' בימות החמה.
פיס', אין שואלין את הגשמים, לומ' ותן טל ומטר. האחרון מזכיר, מוריד הגשם ולא ותן טל ומטר. [ירושלמי ה"א] מאי טע' דר' יהודה, שאינו מזכיר מוריד הגשם עד יום טוב האחרון, כדי שיצאו המועדות בטל. ואנן דאית לן תרי יומי, שמיני עצרת. כיון שהתחיל במוסף של יום ראשון של שמיני עצרת, שוב אינו פוסק.
<h2>דף ג:</h2>
[לשון הרי"ף מירושלמי ה"א] היה עומד בגשם והזכיר של טל, היה עומד בימות הגשמים והזכיר של טל, כגון דאמ' מפריח הטל, אין מחזירין אותו לומ' מוריד הגשם דטל הוי, בטל והזכיר של גשם, בימות החמה שהוא זמן טל, והזכיר של גשם מוריד הגשם, מחזירין אותו לומ' מפריח הטל. בטל וברוחות לא חייבו חכמ' (להחזיר) [להזכיר], ואת אמרת מחזירין אותו לומ' מפריח הטל, שלא יתייבשו הפירות. לא דמי ההוא דמקל, אינו דומה מי שמקיל שלא להתפלל כלל, להוא דמצלי ולא מקיל, הואיל דהתפלל והזכיר של גשם דין הוא שמחזירין אותו לומ' של טל, אבל אם לא התפלל של גשם ואינו מזכיר של טל לא חיישי' ולא יחזור. בההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר, מחזירין אותו. [לשון הרי"ף] ושאלה ותן טל ומטר מפני שאומרה בשומע תפילה, אבל מוריד הגשם אינה שאלה שיכול לאומרו בשומע תפלה.
<h2>דף ו:</h2>
מאימתי מברכין על הגשמים כול'. אוקימ' בפרק בתרא דברכות [נ"ט ע"ב], כגון דאית ליה ארעא לדידיה, ולית ליה שותפא בהדיה. דאי אית ליה שותפא בהדיה מברך הטוב והמטיב. משיצא חתן לקראת כלה, כשגשמים יורדין על הגומא, המים שבגומא ניתזין ועולין למעלה כאילו באין לנגדן, אותן שלמטה נקראין חתן, וטיפה היורדת נקראת כלה. רוב ההודאות ולא כל ההודאות בתמיה, משמע שאין כל ההודאות שלו והלא כל שבח והודאות הן שלו. נימרינהו לתרוייהו הואיל דאומ' אל ההודאות רוב ההודאות משמע לשון ריבוי, שיש לנו להרבות שבח והודאה לפניו על שעושה לנו ניסים.
<h2>דף י.</h2>
פיס', ובגולה אין מזכירין ותן טל ומטר עד ס' יום של תקופת תשרי. כלפני שישים, ואינו צריך לאומרו, כלאחר שישים, וצריך לאומרו ביום ס'. ואי יום תקופה מן המנין אי לא, נחלקו ר' יהודה ור' יוסי בפ"ק דסנהדרין [י"ג ע"א], ר' יוסי סבר יום תקופה מתחיל, מתקופה הבאה הוא יום שהתקופה בו, אם כן עולה ממניין ס'. ור' יהודה סבר יום תקופה גומר, מתקופה שעברה הוא אותו יום. ור' יהודה ור' יוסי הל' כר' יוסי.
פיס', התחילו היחידים מתענין. היינו רבנן, ושלא להטריח את הציבור גדולי הדור מתענין. ובימים הכתובים במגילת תענית, אילין יומיא דלא להתענאה בהון, והאידנא דבטלה מגילת תענית, כדאמ' בראש השנה [י"ח ע"ב], אין מפסיקין אלא בחנוכה ופורים, וכל שכן שמפסיקין בראשי חדשים, אבל שאר ימים הכתובים במגלת תענית אין מפסיקין. ודווקא יחידין מפסיקין אבל ציבור אין מפסיקין.
<h2>דף י:</h2>
ואפי' במסכת דכלה, מסת אחד נקרא כן, ומתחלת כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנידה. לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד, דמיחזי כיוהרא.
הרי זה מתענה ומשלים. ודווק' יחיד משלים, אבל ציבור אין משלימין, דתנן (בפ"ק) [בפ"ג (י"ט ע"א)], מעשה שגזרו תענית בלוד, וירדו גשמים קודם חצות, אמ' להן ר' טרפון צאו ואכלו כול'.
<h2>דף יא.</h2>
המרעיב עצמו בשני רעבון. הואיל שעומד העולם בצער, צריך להשתתף עמהן. בטרם תבוא שנת הרעב למה לי למיכתב, אלא מגיד ששני רעבון לא שימש. חשוכי בנים, שאין להן בנים משמשין מיטותיהן בשני רעבון. ומפר' בירושלמי [ה"ו], דוקא בליל הטבילה ולא יותר. אל יראה בנחמת ציבור, מידה כנגד מידה, לא עמד בצערן לא יראה בנחמתן. ויש' שרויין בצער, להלחם עם עמלק. ורהיטי ביתו, הן קורות דקין.
<h2>דף יא:</h2>
כל הלילה. שבאמצע ימי התענית, לא מיבעיא אם קיבל עליו ב' ימים, דליל אמצעי מתפלל תפילת תענית, אלא [אפילו] אם קיבל עליו יום אחד תענית, ערבית ליל התענית מתפלל תפילת תענית, שהלילה הולך אחר היום. דאמרי' בפרק במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א], שני וחמישי של תעניות ומעמדות ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומ' מעין המאורע בשומע תפילה. פי', תפילת עננו. אבל האידנא תקינו רבותי' שהיחיד לא יתפלל ענינו אלא במנחה, שמא יאחזנו חולי ואינו יכול להתענות, אבל שליח ציבור מתפלל ענינו בשחרית, שאי איפשר שמקצת מן הציבור לא יהו מתענין בתפילת המנחה. אומ' יהי רצון שתהא תעניתי שאתענה למחר מקובלת.
<h2>דף יב.</h2>
אלא שלא גמר סעודתו. ישן ועמד הרי זה אוכל, משמע שגמר ואפי' הכי אוכל, שלא סילק השולחן מלפניו, שעדיין דעתו לוכל, במתנמנם, דלא חשיב' שינה. בין לא סילק, אע"פ שמתנמנם. [לשון הרי"ף] טעמו עד רביעית. עד רביעית לוג, ויש ספרים שכת' בהן עד רביעת' דביצה ולא יותר, דילמ' אתי למיבלע. [לשון הרי"ף מירושלמי נדרים פ"ח ה"א] איבד תעניתו, ויתענה יום אחר. אם אמ' יום זה מתענה ומשלים. ואינו צריך להתענות יום אחר. לא אמרן, דאיבד תעניתו, אלא אם אכל, וארישא קאי, אם נדר להתענות יום סתם. אבל אם טעם טעימא כל שהיא, לא איבד תעניתו. [י"ב ע"ב] לווה אדם תעניתו, אפי' אם אמר יום זה.
<h2>דף יב:</h2>
סיימי אפנתא, לא היה למנעליהן גלד מלמטה, אלא העור שהוא על גב הרגל. אין תענית ציבור בבבל, לפי שאין צריכין לרוב גשמים, אלא ט' באב משום אבל ירושלם.
פיס', מעיינינן במילי דמתא, לידע מה עון בדור, שאינו ממטיר. ולהחזירן בתשובה. קרינן בסיפרא ומפטירינן, כך היו רגילין, כמו שאנו מפטירין בט' באב.
<h2>דף יג.</h2>
כל שהוא משום אבל כגון ט' באב, דכת' [ישעיה ס"ו] שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. כל שהוא משו' תענוג, שאינו נאסר בו אלא תענוג. ולסוך אפי' כל שהוא אסו', דתענוג הוא. ואם להעביר זוהמא מותר, דלאו תענוג הוא.
<h2>דף יג:</h2>
יחיד שקיבל עליו תענית יחיד, וכי יחיד קובע [ברכה] לעצמו, שאם אומרה בין גואל לרופא צריך לחתום העונה בעת צרה ומושיע.
<h2>דף יד.</h2>
פיס', שבאילו מתריעין. פליגי בגמ', יש אומ' מתריעין בשופרות, ויש אומ' בענינו, בקול רם ענינו אבינו עני', ותפילה ידועה כיוצא בה. ונועלין את החניות, שלא יקנו מיני מאכל. בשני מטין, מן הפתחים מעט פתוח עם חשיכה כדי שיקנו לצורך התענית. ובחמישי פותחין לגמרי מפני כבוד השבת.
לא בראשונות. דאכתי [לא] תקף רוגזא, ולא באחרונות, שהן ז', אין יכולין לסבול.
<h2>דף יד:</h2>
לא שנו, שאין מטריחין את הציבור יותר מי"ג, אלא לגשמים, שכבר עברו רוב גשמי שנה. כיחידין דמיתו, לפי שרוב העולם אין צריכין למים באותה שעה. יש לו ב' פתחים. אחמישי קאי. פותח אחד ונועל אחד, אם יש לו אצטבה [לפני הפתח פותח כדרכו ואפי' בשני, ובחמישי נמי לפתח אחד יש לו אצטבה] ולפתח אחר אין לו אצטבה פותח שניהן, דאותו הפתח שיש לו אצטבה כסתום חשוב.
פיס', עברו אלו, י"ג תעניות, אבוורנקי, של מלכים, אילן משובח וממנו עושין כסא למלכים. [לשון הרי"ף מירושלמי ה"ח] הדא דתימא שאסור לבנות בניין של שמחה, כותלו שהיה גוהה, שהיה מוטה, סותרו מפני סכנת נפשות ובונהו, שאילו לא היה מותר לו לבנות לא היה סותרו. אין אדם חשוב רשאי ליפול. יש מפרשי' דווק' בציבור, אבל ביחידי יכול ליפול. שהרי ר' עקיבא [ברכות ל"א ע"א], כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, מניחו בקרן זוית זו ומוצאו בזוית אחרת, מרוב כריעות והשתחויות. [לשון הרי"ף מירושלמי ספ"א] הדא דתימ'. סימן לקללה, כשלא ירדו להן גשמים מכבר, כלומ' קודם ניסן.
<h2>דף טו.</h2>
מוציאין את התיבה. הארון שבו ספרי תורות מונחין. אפר מקלה, אפר בעלמ' שנשרף בכירה. דברי כיבושין, שכובשין את יצרו, ונותן כל אחד בלבו תשובה ובקבלה על ידי הנביא נאמ'. בקלקלה מתחילין מן הקטן, והאי נמי קלקלה היא. חשיבותא היא לדידהו, דאינהו חשיבי למיבעי רחמי. המתבייש מעצמו אין לו בושה כל כך. פאר אלו תפילין דכת' [יחזקאל כ"ד] פארך חבוש עליך. דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא. למאן דאמ' גלות איכא. בשקין, שהן מנוצה של עזים. אדם של צורה, שיהא ניכר לרבים ויראין ממנו. מקעקע את כל הבירה, סותר את כל הבירה כולה. פיס', וביתו ריקם, מן העבירה. זכרונות ושופרות, אומ' פסוקי' דזכרון בברכה אחת, ופסוקי' דשופר בברכה שנייה, ומזמור אל יי' בצרתה לי בברכה אחרת, וכן כולן. ואומ' חותמיהן, חתימת ברכו' תחילה, ואומ' מי שענה כול', והיו תוקעין ומריעין ותוקעין, ואומ' המזמו' ואחר כך אומ' החתימה, כן מוכיח בברייתא בגמ' [ט"ז ע"ב]. ופירקו נאה, שלא יצא לו שם רע בילדותו, משבא לזמן פרקו, סמוך לי"ג שנה. כל שכן בזקנותו.
<h2>דף טו:</h2>
פיס', אנשי משמר. הכהנים נחלקו לכ"ד משמרות, וכל משמר נחלקו לו' בתי אבות. וכל אחת עובד את יומו. אנשי משמר מתענין ולא משלימין, שאם תכבד העבודה על בית אב יסייעו אותן, שלש שניות דתקף רוגזא, אנשי משמר נמי משלימין, ובאחרונות קשין יותר, אנשי משמר אסו' לשתות יין שמא יצטרכו לסייען, ואסור לשתות יין ביום בשעת עבודה, אבל בלילה אין צריך סייוע. אסור לספר ולכבס, שלא יכנסו למשמרתן כשהם מנוולין. דלא למיספד, כל שכן שאסור להתענות. ימים שאירעו בהן נס ליש', יום שהנס גדול אסו' בהספד ובתענית, ויש יום שאינו אסור אלא בתענית. הללו דברי תורה ואין צריכין חיזוק, להחמיר לאסור לפניהן ולאחריהן, שמא יתענה בימים הכתובים במגילת תענית. שלא להפקיע את השערים, מתוך שסמוך לשבת מתייקר כל דבר. כמה הויא התחלה, דאם התחילו אין מפסיקין.
<h2>דף יח:</h2>
סדר תעניות האמור בזמן רביעה ראשונה. ולא ירדו גשמים, צמחין ששנו, מתחילין לייבש. רביעה ראשונה ושנייה לשאול, ותן טל ומטר, שלישית להתענות. ובמתני' אמ' סדר תעניות ברביעה ראשונה, וזמן רביעה ראשו' פליגי בפ"ק [ו' ע"א] ר' מאיר ור' יוסי ור' יהוד', אבל יבשו לא, אין מתענין.
<h2>דף יט.</h2>
פיס', מתריעות ולא מתענות. מפר' בירושלמי [ה"ג], שכן בראש השנה מתריעין ולא מתענין. מתענות ולא מתריעות, שכן ביום הכיפור' מתענין ולא מתריעין. שאינן ראויות ליפול, שלא יהו על שפת הנהר. פיס', פחות מיכן, אפי' ג' בני אדם ביום אחד אין זה דבר, דאקראי בעלמא הוא. מפני שהיא מכה המהלכת, ממקום למקום. נראתה בעיר ומשולחת ביום, בשדה אפי' ביום בלילה אפי' בעיר אינה משולחת. אכלה שתיהן אינה משולחת, דאקראי בעלמ' הוא ונטלה תינוק מעריסה, אפי' באגם, שעומדין שם הציידין. אפי' חרב של שלום, שאינו בא להלחם עמן, אלא למקום אחר הולך דרך ארצו, ואמר רב יהודה [כ"ב ע"ב] שעשו כל גופו ככברה, מרוב חיצים שזרקו בו. ולמה ניענש, מפני שהיה לו לימלך בירמיה ולא נמלך.
פיס', מתריעין בשבת, בענינו ולא בשופר, על ספינה המיטרפת ולא ניטבעה עדיין, לעזרה מתקבצין, אבל לא לצעקה בענינו, אף על הדבר, מתריעין בשבת. לסגף, לענות [במדבר ל'] תרגו' לסגפא.
פיס', בשביל שלא ימוקו. בימי הגשמים. אם נמחת אבן הטועים, אבן גדולה היתה בירושלים, ששם מוצא אבידה עומד ומכריז, אבידה מצאתי, יבוא בעליה ויתן סימניה ויקחנה, ודבר שאי איפשר הוא שנמחת אותה האבן במים. ולדיחוי בעלמ' אמ' להם, כלומ' שאין מתפללין על הגשמים שיפסקו. שלא יהו בתיהן קבריהן, מתוך שהן במקום נמוך הן בסכנה. כמלוא ברך המחרישה, תלם נקראת ברך לפי שמתקבצין שם המים כבריכה, בחורבה טפח, בקרקע שלא נעבדה אם המים יורדין למטה טפח, מים רבים ירדו, בבינונית, שלא נעבדה בשנה זו, אבל נעבדה אשתקד. בעבודה, בשנה זו, ג' טפחי' שבעפר תוחח יורדין המים למטה יותר.
פיס', לא ישלימו, תעניתן, שלא להטריח הציבור. [ירושלמי הי"א] עד כדון צפרא הוא. עד חצי היום נקרא בקר, רובו של יום בקדושה בתענית. פיס', הלל הגדול, אותו מזמור שנ' בו כי לעולם חסדו. [פסחים קי"ח ע"א] ולמה נקרא שמו הלל הגדול, שעומד הקב"ה ברומו של עולם ומחלק מזון לכל ברייה, והן כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות מאדם ועד נח, שהיו קודם שניתנה התורה, שהקב"ה זן אותן בחסדו, שלא ניתנה התורה שמגינה עליהן.
<h2>דף יט:</h2>
בפרס הפסח, סמוך לפסח, בט"ו יום סמוך לפסח. כדאמ' במשקין [מו"ק ג' ע"ב], בערב שביעית חורשין שדה האילן עד פסח. בפרוס החג, מתוך שלא המטיר כל ימות (החג) [החמה] אין להן מה לשתות אבל תחילת ימי החמה יש להן מה לשתות שהרי המטיר בחורף. שני וחמישי, מתענין. באיפרכיא שלהן, באותן מקומות שיש להן החסרון.
<h2>דף כו.</h2>
בתעניות ובמעמדות. שהיו רגילין להתפלל נעילה כמו שאנו מתפללין ביום הכיפורים. ומה הן מעמדות, לפי שנ' [במדבר כ"ח] צו את [בני ישראל את] קרבני, היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, לפיכך נחלקו ישר' לכ"ד חלקים, וכן הכהנים והלוים. הגיע למשמר לעלות לירושלים, כהנים ולוים שהגיע זמנן בשבוע זה, היו עולין. כהנים לעבוד עבודה, ולוים לשורר, ויש' שהגיע זמנן בשבוע זה היו נחלקין, חצי המעמד היו (נחלקין) יושבין בירושלים תמיד והיו עומדין על הקרבן (לסמוך) [בסמוך], ולא היו מתענין. וחצי המעמדות שהיו בעריהן היו מתכנסין בכנסיות, והיו מתענין ד' תעניות בשבת, שיהא קרבן אחיהם לרצון. והיו קורין במעשה בראשית ב' פרשיות כל יום ויום, כדתנן בהאי פירקא. ובשבת וביום טוב לא היה מעמד כלל, לקרות במעשה בראשית. ויום שיש בו קרבן מוסף, כגון ראש חודש, לא היה בו מעמד במוסף ובמנחה, ויום שיש בו הלל, כגון חנוכה אין בו מעמד בשחרית. ויום שיש בו קרבן עצים אין בו מעמד בנעילה, שביום שמקריבין העצים למקדש יום טוב הוא להם. וכן בערב שבת במנחה לא היה בו מעמד במנחה מפני כבוד שבת. מיכן מוכיח, שאין קורין בספר במנחה בערב שבת, כשיבוא א' מד' צומו' בערב שבת, שנהגו לקרוא בספר במנחה. (אבל) [אלא] דווק' כשחל להיות בחול.
<h2>דף כו:</h2>
פיס', ממעטין בשמחה, בנישואין, אבל באירוסין איכא פלוגתא בפרק החולץ ביבמות [מ"ג ע"א], יש אומ' בשבת שלט' באב נמי מותר לארס, ויש אומ' דבאותה שבת אסור ליארס, אבל בשבת שלפני שבת שלט' באב דברי הכל מותר, אע"פ שנכנס כבר ראש חודש אב, אבל בסעודת אירוסין אסור לדברי הכל.
כל יומא טעמ' מאי, אין פורסין ידיהן במנחה משום שכרות, ושיכור אסור בנשיאת כפים כדמפר' בגמ', האידנא ליכא שכרות, שמתענה כל היום. נעילה דליתה כל יומא, וליכא למיחש שמא יהו פורסין ידיהן בזמן דאיכא שכרות. במנחתא דשאר תעניות מאי טעמ' פרסי ידייהו, כיון דסמוך לשקיעת החמה מצלו ליה, כתפילת נעילה דמיא, וליכא למיגזר משום שכרות. ורבי' גרשום פירש במנחתא דיום הכיפורים, ואינו נראה לי, דכבר פסקי' הל' כר' יוסי. פרשת כהן מברך, כה תברכו את בני יש', לפרשת נזיר בפרשת נשא.
<h2>דף כט:</h2>
דריע מזליה, שמא יפסיד דינו. להניח, לאחר ט' באב, לכבסן בשבוע זו כדי להניחן לאחר ט' באב אסו'. כסעודת שלמה בשעתו, בשעת מלכותו. לפי שגירשו אשמדיי ממלכותו, כדאית' בהניזקין [ס"ח ע"ב]. חגה נקרא ראש חודש, כדכת' קרא עלי מועד, תמוז דההוא שתא מלויי מליוה, שיבא ראש חדש אבל ביום ל"א של תמוז, ועל ראש חודש אב אומ' קרא עלי מועד.
<h2>דף ל.</h2>
פיס', לא יאכל ב' תבשילין, אפי' לא היה בהן בשר, ישנה, מפר' לקמן. בסעודה המפסיק, שאינו סועד היום יותר, מו' שעות ולמטה נמי, הואיל ומפסיק לא יאכל בשר, קמ"ל דמותר. אפי' בסעודה שאינו מפסיק בה, הואיל דלאחר ו' שעות הוא לא יאכל, קמ"ל דמותר.
ושונה במקום שאינו רגיל לשנות. הואיל דטרח בה הרבה ומצטער, תינוקות אין בטלין, דאין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי' לבניין בית המקדש [שבת קי"ט ע"ב]. אינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אע"ג דהשתא מצטער, סוף שיהא שמח, משמחי לב מיהת איקרו. [לשון הרי"ף מירושלמי ה"ג] כל דבר להבא, כגון יעלה ויבוא, שמתפלל שיעלה זכרונינו לפניו לטובה, ונותן הודיה לשעבר, כגון על הניסים שהוא נותן הודיה על שעבר, אומרה בהודאה במודים, ודבר שהוא לעתיד, כגון שמתפלל על הצרה, אומ' בשומע תפלה, אם בא לומ' בסוף כל ברכה אומ', ורחם נמי אומ' בבונה ירושלים, דמעין ברכת ירושלים היא. אין תענית ציבור בבבל, ליאסר ברחיצה ובסיכה כול', לפי שאין צריכין למים, אלא בט' באב שאסור ברחיצה כול', אסור להושיט אצבעו במים, לתענוג, אבל אם אינו לתענוג כגון שהיו ידיו מלוכלכות, אי נמי שצריך ליטול פת בשחרית להאכיל לתינוק מותר, כדאמ' ביומא [ע"ז ע"ב], לעניין יום הכיפורים.
כל זמן שהוא כשלמים. ב' ימים ולילה אחד נפק ליה מתורת שמחה, שאין שמחה אלא בבשר, והא נפקא ליה מתורת בשר. כל זמן שהוא תוסס, אין בו משום שמחה, והן שלש ימים, אין בו משום גילוי, שאין נחש שותה ממנו, אי נמי שותה ממנו התסיסה מוציאתו לחוץ. פת חריבה, בלא ליפתן. [לשון הרי"ף מב"ב ס' ע"ב] אמרו לו איפשר בפירות, ויפה אמרת ונפרוש גם מן הלחם. וכנגד הפתח, שנראה מיד שנכנס. בת צידעא שלא תסוד הצידעא טינפלא בלע"ז. אפר מקלה היו משימין בראש החתן ביום חופתו כדכת' [תהלים קל"ז] אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
<h2>דף לא.</h2>
פיס', יוצאות בכלי לבן שאולין, אפי' היה להן משלהן, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, שהיתה נוגעת זו בזו והיו בהן נידות. וחולות בכרמים, לשון מחול. תן עיניך במשפחה, שיהיו לך בנים מהוגנין. במלך שלמה, הקב"ה שהשלום שלו. שעטרה לו אמו, כנסת ישר' שהיא אומתו. מתן תורה, זה יום הכיפורים שניתנו בו לוחות אחרונות.
